למה אנחנו שונאים את גריינדר ולמה אנחנו עדיין שם?

בסוף יום עבודה עמוס, במיטה רגע לפני השינה, בבוקר של יום שבת. היד נשלחת באופן אוטומטי לטלפון, האצבע לוחצת על האייקון עם המסכה הצהובה, והמסך נצבע בגלריה של ריבועים. צבעוניים, שחור-לבן, חטובים, מטושטשים.

באותו רגע, הדופק עולה מעט. אתם לא מחפשים רק סקס, ואתם בטח לא מחפשים עוד "חבר". אתם מחפשים אישור. אתם מחפשים את התיקוף הזה שאומר: "אני כאן, אני נראה, אני נחשק".

אבל אז מגיע הצד השני של המטבע. ההודעה שנשלחה ולא נענתה. הטאפ שנשאר מיותם. הבלוק המפתיע באמצע שיחה. ובשנייה אחת, הערך העצמי שלכם צונח לרצפה. פתאום אתם לא מספיק שריריים, לא מספיק צעירים, לא מספיק מעניינים.

אתם שונאים את האפליקציה, שונאים את הקהילה, ושונאים את עצמכם על זה שאתם בכלל שם.

אנחנו לא מכורים לגריינדר בגלל הסקס, אנחנו מכורים אליו בגלל ההקלה. אנחנו מכורים לאפשרות לקבל "עצמי משוקף", מצב בו הערך שלי תלוי לחלוטין בבבואה שמשתקפת אליי מעיניו (או מהמקלדת) של האחר.

הטרגדיה של העצמי המשוקף

למה זה קורה לנו?

למה גברים אינטליגנטים, מצליחים ומרשימים הופכים לשבר כלי בגלל הודעה בגריינדר?

התשובה נעוצה במושג המובחנות. מובחנות היא היכולת של אדם להגדיר את עצמו, את ערכיו ואת רצונותיו, מבלי להימחק או להתבטל בנוכחות האחר. כשיש לנו מובחנות נמוכה, המערכת הרגשית שלנו פועלת כמו טרמוסטט שמותקן אצל מישהו אחר. אם הוא מחמיא לי, נעים לי. אם הוא מתעלם ממני, נשבר לי הלב.

בקהילה הגאה, הבעיה הזו מועצמת. רבים מאיתנו גדלו בסביבה שלא נתנה לנו אישור בסיסי למי שאנחנו. למדנו לחפש את האישור הזה בחוץ, ב"שוק הבשר", במבטים במועדון או בכמות הלייקים. הגריינדר הוא פשוט זירת הניסוי המזוקקת ביותר לחוסר המובחנות שלנו. אנחנו ניגשים אליו מתוך תלות רגשית: אנחנו זקוקים שהאחר "ירגיע" את חוסר הביטחון שלנו.

המרדף של עידן

עידן (38), גבר מרשים ומצליח, הגיע אליי כשהוא בחרדה עמוקה. הוא בזוגיות פתוחה עם יובל כבר חמש שנים. "אני מוצא את עצמי בגריינדר שעות," הוא סיפר, "לא חסר לי סקס בבית, אני פשוט חייב לדעת שאני עדיין 'במשחק'. אם מישהו חתיך לא עונה לי, אני מרגיש אפס. אני חוזר ליובל עצבני, חסר סבלנות, ואנחנו מתפוצצים על שטויות. אני מרגיש שאני מאבד את עצמי בתוך זה."

עידן מדגים את הכשל בקרקע הפנימית: הוא משתמש באפליקציה כדי לווסת את הפחד שלו מאיבוד האטרקטיביות. מכיוון שהערך שלו "משוקף", הוא לא יכול היה להחזיק את עצמו יציב מול דחייה אקראית של זר בדיגיטל.

להחליף את השאלה

אני רוצה להציע שינוי פרספקטיבה קטן אך עוצמתי. בפעם הבאה שאתם פותחים את הגריינדר, אל תשאלו את עצמכם: "האם אני אמצא חן בעיניהם?".

במקום זאת, שאלו: "האם אני מסוגל לשאת את זה שמישהו לא ירצה אותי, ועדיין להרגיש בעל ערך?".

המעבר מהשאלה הראשונה לשנייה הוא המעבר מתלות למובחנות. כשאתם מפסיקים לבקש מהאפליקציה לתקן את מה ששבור אצלכם, אתם מתחילים להשתמש בה ככלי למפגש אמיתי. האור בקצה המנהרה הוא לא מחיקת האפליקציה, אלא פיתוח היכולת להישאר "אתם", איתנים, ריבוניים ושלמים, גם מול מסך שחור ושקט.

גריינדר כמראה

השנאה לגריינדר היא בעצם שנאה לתחושת חוסר האונים שנובעת מתלות רגשית. כשאנחנו מבינים שההתמכרות היא למעשה ניסיון לווסת חרדה דרך שיקופים של זרים, אנחנו יכולים להתחיל לעבוד על המובחנות שלנו.

המעבר האמיתי מחולשה לעוצמה, משחיקה לאינטימיות מעצימה, דורש עבודה מובנית. זה לא קורה מעצמו, וזה דורש "אימון שרירים" רגשי.

איך מתקדמים מכאן?

הצטרפו ל"אקדמיה למובחנות גאה": אני מזמין אתכם ללמוד איך להיות מובחנים יותר ולבסס מערכות יחסים יציבות ואיתנות. השיעור הקרוב יתקיים ב-2.2 ויוקדש כולו לנושא: "גריינדר כמראה, איך להשתמש באפליקציות ולשמור על הערך העצמי". זה המקום ללמוד את ה"איך" הפרקטי ולהחזיר לעצמכם את השליטה.

לאלו מכם שמרגישים שהדפוסים הללו יושבים עמוק מדי, ושנושא האפליקציות והתקשורת מייצר פצעים שדורשים עבודה מעמיקה ומותאמת אישית, אני כאן ללוות. פנו לייעוץ זוגי ומיני בגישה מבוססת מובחנות.

תשוקה אמיתית וקשר עמוק מתחילים בנקודה שבה אתם מפסיקים להזדקק לאחר כדי להיות "מישהו", ומתחילים להביא את ה"מישהו" שאתם אל המפגש.