אנחנו כל הזמן מפרשים את המציאות בה אנחנו חיים. מבינים מה אנשים עושים, למה הם עושים את זה, מה הם מרגישים כלפינו ומה המעשים שלהם אומרים על היחסים שלנו. אנחנו עושים את אותו הדבר גם ביחס לעצמנו. אנחנו יודעים למה נפגענו, למה כעסנו, מה חשוב לנו ומה אנחנו חושבים על האדם שאנחנו בתוך היחסים שלנו. זו יכולת חשובה והכרחית, משום שאנחנו צריכים להבין את המציאות כדי שנוכל לחיות בתוכה. העניין הוא שאנחנו קצת מתאהבים בה... בלי לשים לב, ההבנה שלנו נעשית כל כך ברורה לנו, שאנחנו מתקשים להבחין בין

כשזוג עסוק בעיקר בשאלה איך להחזיר את החשק, הוא עלול לפספס שאלה עמוקה יותר: מה הפער הזה עושה לנו? לא מה הוא עושה למיניות שלנו, מה הוא עושה לנו כבני אדם.

הקושי שאנחנו כל כך רוצים לסלק הוא גם מה שמחזיק את המערכת כפי שהיא. הוא אינו רק הסיבה לסבל, אלא גם הדרך שבה בני הזוג מצליחים, מבלי להתכוון, לשמור על איזון מסוים. איזון משמעותי מאוד, אבל כזה שגובה מהם מחיר יקר.

המאבק על הצדק הוא כמו דרך מפלט בה כל אחד מבני הזוג פוסע כדי להימנע ממפגש עם מקום אחר בתוכו.

אם בן הזוג עושה משהו שפוגע בנו, למה שלא נבקש ממנו להשתנות? אם בת הזוג מתנהלת בדרך שמקשה על החיים המשותפים, למה שלא ננסה להשפיע עליה? הקושי הוא אמיתי. אבל גם המאבק בפער ממלא תפקיד. הוא מספק הסבר. הוא מעניק כיוון. לפעמים הוא אפילו מעניק תקווה.