הוא רוצה לפתוח את היחסים ואני מפחד לאבד אותו

בקשה לפתוח את היחסים משנה את הזוגיות עוד לפני שמשהו קורה בפועל. מהרגע שהרצון נאמר, שני בני הזוג יודעים שהם אינם רוצים כרגע את אותו הדבר.

עבור מי שרוצה להישאר מונוגמי, הקרקע יכולה להישמט בבת אחת. הקשר שהיה ברור כעת בסימן שאלה. הוא חשב ששניהם בוחרים זה בזה באותה דרך, ועכשיו הוא מגלה שבן הזוג רוצה משהו שלא היה חלק מהחיים שבנו יחד. נוסף על כך, כל תשובה שלו מסכנת משהו. סירוב יכול להשאיר את בן הזוג בקשר שהוא מרגיש כלוא בו, והסכמה תכניס לחייו מציאות שאינו רוצה. מאחורי שתיהן נמצאת האפשרות שהזוגיות תסתיים. 

קל להזדרז ולהגדיר את הפחד הזה כקנאה. המילה קנאה אכן מתארת חלק ממה שמתעורר, אך היא אינה מחזיקה את כל הסיפור. אדם יכול לחשוש שהמקום שהיה מיוחד לו ייעשה פחות מיוחד. הוא יכול לפחד שהבית המשותף יהפוך לתחנת מעבר בין מפגשים. עצם הידיעה שבן הזוג משתוקק לאחרים עלולה לערער את האופן בו הבין את הקשר.

בן הזוג שמבקש לפתוח נמצא במקום אחר. ייתכן שהוא נושא את הרצון הזה כבר זמן רב. הוא אוהב את בן זוגו ורוצה להמשיך את חייו איתו. לצד החיים המשותפים הוא רוצה לפגוש גברים אחרים. הרצון שלו כבר קיים, הוא אינו זקוק להסכמה כדי להיות אמיתי. השאלה מה יעשה איתו שייכת למציאות הזוגית, מפני שהחיים שלו כרוכים בחייו של אדם נוסף.

זוגות עוברים מהר מאוד לשאלות מעשיות. האם מותר להיפגש בבית, כמה מספרים, מה עושים עם לינה והאם נפגשים עם אותו אדם יותר מפעם אחת. הכללים חשובים, אך השיחה עליהם יכולה להגיע מוקדם מדי.

מי שמפחד עדיין מנסה להבין מה קרה לזוגיות שלו. כל סעיף שנדון נשמע לו כאילו הפתיחה היא איזה מהלך זוגי ביוזמת שניהם. בן הזוג שרוצה לפתוח שומע בכל היסוס ניסיון לדחות את השיחה בלי סוף.

מכאן הם עלולים לעבור לוויכוח עקרוני. אחד מסביר שמונוגמיה היא בסך הכל מוסכמה חברתית. השני שולח כתבות על זוגות שנפגעו מפתיחת היחסים. כל אחד מקווה שאם ימצא את הטיעון המשכנע, בן הזוג ירצה את מה שהוא רוצה.

אף טיעון לא יהפוך את הפער הזה לפשוט. אפשר לחיות היטב במונוגמיה, ואפשר לבנות יחסים פתוחים שטוב לחיות בהם. השאלה היא איזו מציאות שני האנשים האלה מסוגלים ורוצים ליצור יחד.

הבירור מתחיל במשמעות שיש לפתיחה עבור כל אחד מהם.

מי שמבקש לפתוח צריך להבין מה הוא מבקש לחיות. האם הוא רוצה מפגשים מיניים מזדמנים? האם חסרה לו האפשרות להיענות למשיכה כשהיא מתעוררת? ייתכן שגם הוא עדיין אינו יודע, והעמימות הזאת מפחידה את בן הזוג עוד יותר.

מי שמבקש להישאר מונוגמי צריך לתת מילים לפחד שלו. ייתכן שהוא חושש מקנאה שתנהל את חייו. יכול להיות שהבלעדיות המינית היא חלק עמוק מהאופן בו הוא מבין זוגיות. הפחד אינו הוכחה לכך שהגבול שלו זמני. ייתכן שזהו האופן שבו הוא רוצה לחיות.

כל אחד מבני הזוג עשוי לנסות להרגיע את האחר במחיר של התרחקות מעצמו. המבקש לפתוח יכול לומר שהרצון אינו חשוב כל כך, אף שהוא ממשיך להעסיק אותו. בן הזוג המפחד יכול להסכים לניסיון כדי להוכיח שהוא פתוח ובטוח בעצמו.

הסכמות שנולדות כך נושאות בתוכן לחץ. מי שוויתר מחכה שיכירו במחיר ששילם. מי שקיבל את מבוקשו מרגיש שהוא צריך להוכיח שהכל בסדר. כל קושי עלול להיתפס מיד כהוכחה שההחלטה הייתה טעות.

נדרשת כאן שיחה בה הרצון והפחד מקבלים מקום ממשי. בן הזוג שרוצה לפתוח יצטרך לפגוש את האפשרות שהרצון שלו משנה את חייו של האדם שאיתו. בן הזוג שרוצה מונוגמיה יצטרך לשמוע דבר שמכאיב לו בלי לדרוש שבן הזוג יחדל לרצות אותו.

הקשבה אינה הסכמה. היא מאפשרת לכל אחד לדעת עם מי הוא חי ומה נמצא ביניהם.

ייתכן שהם יבחרו להישאר מונוגמיים. ייתכן שימצאו דרך לפתוח את היחסים בקצב שמתאים להם. קיימת גם האפשרות שהפער יעמיד בפניהם שאלה קשה על המשך הקשר.

הם אינם נדרשים לדעת מיד לאן יגיעו. החלטה שמתקבלת מתוך בהלה תפתור את הלחץ של השיחה, אך היא עלולה להשאיר את שניהם לבד עם מה שהם מרגישים.

לפני ההחלטה כדאי להבין מה כל אפשרות תדרוש מכל אחד מהם. מונוגמיה עשויה לדרוש מאחד לשאת רצון שלא ימומש. פתיחת היחסים עשויה לדרוש מהאחר לחיות עם כאב וחוסר ודאות שלא בחר בהם. גם פרידה נושאת מחיר.

אהבה אינה מעלימה את הפער. היא הסיבה לכך שהוא נוגע בשניהם בעוצמה כזאת.

הפחד לאבד את בן הזוג ראוי להישמע. כך גם הרצון לפתוח. מכאן מתחילה השאלה הזוגית: האם אנחנו יכולים ליצור דרך חיים ששנינו מוכנים להשתתף בה, ומה נעשה אם נגלה שאין דרך כזאת?