מה עומד מאחורי המריבות סביב הילד בזוגיות גאה?

זה מתחיל בקטן. הוא מחליף חיתול ואתה עובר לידו במטבח, עייף מהלילה הקודם. אתה רואה שהוא השתמש במגבונים הלא נכונים, או לא שטף את הבקבוק כמו שצריך, או שכח להביא משהו מהתיק. אתה אומר משהו, לא בהאשמה - רק כדי לוודא. והוא עונה. משהו בטון שלו מציק לך. משהו בתגובה שלך מציק לו. והנה זה קורה. שוב.

וזה בכלל לא אמור להיות ככה. אתם הרי שניכם רציתם את הילד הזה. חיכיתם. נאבקתם. התרגשתם. אבל פתאום אתם רבים יותר. מטיחים אחד בשני האשמות קטנות, באירוניה, בשתיקות. וכל זה, כביכול, בשם טובת הילד.

המריבות סביב הילד: סימפטום של קושי בזוגיות אחרי הלידה

זוג גברים שהפכו להורים לפני שנה הגיעו אליי לקליניקה מותשים.הם לא מפסיקים לריב, על שעות שינה, על סדר יום, על גבולות. בהתחלה זה נשמע כמו עוד סיפור על פערים בגישות חינוכיות וזוגיות אחרי לידה. אבל משהו שם היה דחוס מדי. וכששאלתי מה השתנה מאז שהילד נולד, התשובה היתה: “אין זמן. אין שיחות. אין מגע. אנחנו רק הורים".

הם לא ידעו להגיד מה בדיוק חסר. רק שמשהו ביניהם התפוגג. והמריבות - שכביכול היו על איך לגדל ילד - היו בעצם הדרך היחידה שהצליחו עדיין להרגיש אחד את השני.

הורות ראשונה בזוגיות גאה: אתגרים ותחושת מותשות

הורות ראשונה, במיוחד בזוגיות גאה, היא אירוע עוצמתי. היא תובעת הכול - זמן, אנרגיה, משאבים נפשיים.אבל מעבר לכל הדרמות המוכרות, ההורות מפגישה כל אחד מאיתנו עם מקומות לא פתורים. עם ציפיות שלא דוברו, עם פחדים מהילדות, עם תפקידים שקיבלנו בלי לשים לב. וכשאנחנו לא מצליחים לדבר את המקומות האלה, אנחנו מחפשים מוצא.

ואז - בלי ששמנו לב - הילד הופך להיות דרך לנהל את הקשר הזוגי. אנחנו "רבים עליו", אבל בעצם מדברים עלינו. על תחושת ערך. על מי מרגיש מובן יותר. על מי נשאר לבד עם העומס. רק שקשה להודות בזה. כי הרבה יותר קל לומר “אני פשוט דואג לילד” – מאשר לומר “אני מרגיש שלא רואים אותי”.

וזה בדיוק המלכוד. כשאנחנו לא מצליחים להכיל את הכאב שבפער בינינו, אנחנו משתמשים בילד כדי לגשר עליו. אבל גישור כזה יוצר לחץ, ולא פתרון. הוא מייצר משולש בלתי נראה שבו הילד הוא במרכז, וכל אחד מאיתנו מוצא בו עמדת אחיזה: האחראי, הרך, זה שיודע, זה שנדחק. ובתוך זה אנחנו שוכחים שאנחנו גם זוג. לא רק שני הורים.

איך המריבות סביב הילד משפיעות על תחושת הערך העצמי בזוגיות?

אז אם אתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב נתקעים באותם ויכוחים, מתווכחים שוב על שעות שינה, על איזה מוצץ עדיף, או איך נכון להרדים - אולי שווה לעצור רגע ולשאול: מה באמת כואב לי? מה אני צריך ממך - אבל לא מצליח לבקש? ומה הפחד הכי עמוק שלי אם אגיד את זה?

דווקא בשנה הראשונה להורות אנחנו הכי זקוקים שיזכירו לנו שאנחנו לא רק שני גברים שמגדלים ילד - אנחנו גם זוג גברים שבחרו לחיות יחד. וזה לא מובן מאליו.

הדרך חזרה היא לא לדבר פחות על הילד - אלא להסכים לדבר יותר עלינו.