כשהספונטניות המינית נעלמת

הספונטניות היא נשמת אפה של המיניות, כך מזמזמים הזוגות האלה שגם אחרי שני עשורים יחד בולעים אחד את השני בעיניהם. אם לא יהיו הפתעות, אם לא נכניס חידושים, אם לא נרגיש את הדופק עולה מהבלתי צפוי – משהו בנו יתנוון. 

האימה הזו מין הניוון, מתגנבת לראשונה כשאנחנו מזהים שהריגוש של ראשית הקשר פינה מקום למשהו רגוע יותר. שם, בין הדחף להיאחז בתחושת החופש המיני לבין הפחד להיכנע לשגרה, ניצתת החרדה: אולי אנחנו מאבדים משהו? אולי זו תחילת הסוף?

איתי הרגיש את זה חזק. כשהוא הכיר את תומר, היה להם סקס סוער ובלתי צפוי. הם יכלו להתנפל אחד על השני במטבח, באמצע היום, להתמסר לרגעים של תשוקה שהתפרצה משום מקום. אבל עם הזמן, ההפתעות הלכו והתמעטו. הם עדיין רצו אחד את השני, אבל משהו השתנה. הסקס כבר לא קרה "מעצמו". תומר היה עייף מדי, איתי היה טרוד, ואם כבר היה סקס – הוא היה מתוכנן. רגעים של תשוקה בוערת פינו את מקומם ליוזמות מדודות, בשיחות של "בא לך היום?" או "אולי נקבע ליום חמישי?".

וזה תסכל אותו. מה הטעם בכל זה אם צריך לקבוע מראש? אם צריך לדבר על זה כמו עוד מטלה? מה המשמעות של מיניות אם היא לא פשוט קורית מעצמה, כמו פעם? הוא התחיל לשאול את עצמו אם זה סימן שהם כבר פחות נמשכים, אם משהו בהם נשחק, אם הם הפכו לזוגות האלו שמדברים על סקס יותר משהם עושים אותו.

ואולי זו באמת שאלה שכדאי לשאול: על מה יושב הדחף לספונטניות?

נכון, כולנו בני אדם ולכולנו יש את הרצון להמשיך ולגלות, ליהנות מהבלתי צפוי, לחוות חופש. עד כמה צמד המילים סקס-ספונטני חשוב עבורנו דווקא מהסיבה הזו? והאם יכול להיות שאנחנו נאחזים בו דווקא בגלל הפחד? פחד מקיפאון, מלהפוך להיות הזוגות שנשבענו שלא נהיה, מחשש שהביטחון יבלע את התשוקה. עבור גברים שעברו דרך משמעותית בחיפוש אחר עצמם בזהות המינית, הפחד הזה עלול להיות מאיים במיוחד. מי ששילם מחירים על החופש שלו, מי שלמד לשבור מוסכמות, עלול לחוות שגרה כוויתור על מי שהוא.

אבל האם זה באמת ככה? האם ספונטניות מינית היא ערובה לריגוש? או שאולי מדובר בכלל ביכולת להיות נוכח, להתחבר לרגע, להרגיש את הגוף והאינטימיות שנוצרת מפשוט להיות? לפעמים אנחנו רודפים אחרי החדש, לא כי הוא באמת מה שאנחנו זקוקים לו, אלא כי הוא מספק לנו תחושה רגעית של תנועה. אבל תנועה לא תמיד משמעותה חופש. חופש אמיתי הוא דווקא ההסכמה לחוות את מה שיש, מבלי לתור כל הזמן אחרי משהו אחר.

כשהספונטניות המינית נעלמת, שווה לבדוק מה קורה כשהיא לא שם. יש נוכחות? יש מפגש של עיניים ולב? האם אנחנו מסוגלים להיות בתוך רגע אינטימי בלי לתכנן מה הלאה? אולי החיפוש אחרי ריגוש הוא לפעמים מסיכה לפחד לשהות באמת עם בן הזוג, ברגע פשוט של מגע, של קרבה, של מבט.

כשאנחנו מרפים מהצורך להמציא את עצמנו כל הזמן, קורה משהו מעניין. דווקא אז יכולים להופיע רגעים של ספונטניות אמיתית, לא כמשהו מתוכנן אלא כתוצאה טבעית של חיבור. כשאנחנו מפסיקים לרדוף אחרי הריגוש, אנחנו יכולים לפגוש את מה שכבר קיים – ולפעמים זה הרבה יותר חי, תשוקתי ולוהט ממה שדמיינו.