מה דיסני לא סיפרה לנו על אהבה, ולמה רק קרקע גאה יכולה להביא חירות בזוגיות

כולנו גדלנו עם החלום הילדותי עוד לפני שהכרנו את עצמנו כגברים גאים: מישהו יגיע, יאהב אותנו ללא תנאי, ידע מה אנחנו מרגישים עוד לפני שפתחנו את הפה, ויחזיק אותנו ברגעים הקשים.

סרטי דיסני, הוליווד ושירי אהבה מספרים את אותו סיפור, אהבה שבה יש מי שיציל אותנו מעצמנו.

הפנטזיה הזו יונקת מחוויות הילדות שלנו, מהכמיהה שתמיד יהיה מי שירגיע אותנו, יראה אותנו וייקח מאיתנו את הפחד.

זו כמיהה מובנת, אבל כשהיא הופכת ל"מודל חיים" במערכות יחסים של מבוגרים, היא מאפילה על היכולת להיות אני בתוך הקשר.

מהי זוגיות תלותית וכיצד היא נראית אצל גברים גאים?

בזוגיות תלותית, שנראית קצת כמו יחסי הורה-ילד, יש תחושת ביטחון נעימה.

בלי שאומר מילה, מישהו כבר יודע (אולי אפילו יותר טוב ממני) מה אני צריך.

זו מערכת יחסים בה מתקיימת היררכיה תמידית, גם אם התפקידים מתחלפים, אחד הופך להורה והשני לילד. הבסיס הוא: אני לא יכול בלעדיך, אני חייב אותך כדי להרגיע אותי, להבין אותי, לספק אותי.

החוויה הזו אולי נוחה, אבל היא מונעת מאיתנו מפגש אמיתי עם בן הזוג שלנו. במקום לראות אותו כבן אדם שלם ונפרד מאתנו, אנחנו פוגשים שחזור של הילדות שלנו, יחידה אחת: הורה-ילד.

הנוחות הזו עולה לנו ביוקר, המיניות בזוגיות היא הראשונה להיפגע. תשוקה זקוקה למובחנות כדי לבעור, כשהיא לא נמצאת אבדן החשק המיני ותסמינים של חוסר זקפה תופסים את מקומה.

לשם מכוונת גישת קרקע גאה לזוגיות ומיניות של גברים גאים, להבנה שמיניות אינה שדה בעיה ופתרון, אלא שדה של תודעה. המיניות משקפת את המרחק שלנו מעצמנו, את הפחד שלנו להיפתח באמת, ואת האתגר שלנו להיות נוכחים.

זוגיות שהיא מפגש בין שני אנשים בוגרים

בזוגיות בוגרת, כל אחד יודע לדאוג לעצמו, לבחור לפי עולם הערכים שלו, ולהגיע לקשר מתוך חופש, לא מתוך צורך בהשלמה, נזקקות או הצלה. בן הזוג יכול לתת חום, מגע, הקשבה, אבל הוא לא חייב. אם הוא נותן, זה מתוך בחירה, לא מתוך חובה. האחריות לדאוג לעצמי היא שלי.

זו לא סתם זוגיות "שוויונית" במובן החיצוני, זו זוגיות בה שני אנשים שלמים נפגשים.

כל פער, כל חוסר נוחות, כל קונפליקט הוא הזמנה להיות נוכח, לבדוק את עצמי, ולבחור שוב ושוב במי שאני ובמי שאני רוצה להיות עם האחר.

למה קשה לנו לוותר על מודל הילדות

המודל הילדותי מרגיע אותנו. הוא מוכר, נותן אשליה של ביטחון. התרבות כולה, מסרטי דיסני ועד פרסומות, מזמינה אותנו להאמין שזה הגיוני לצפות ממישהו שהוא לא אנחנו לדעת מה אנחנו צריכים ולספק לנו את זה. 

לחיות מתוך קרקע גאה פירושו לדעת שהמרחק בינינו הוא המרחק שלנו מעצמנו.

כדי לבנות קרבה אמיתית, לא מספיק לרצות שהאחר יציל אותנו (ולהסביר לו מה הוא צריך לעשות לשם כך), צריך להיות נוכחים, להרגיע את עצמנו, לבחור. זו מובחנות. זו חוסן. זו החירות שבאה מהיכולת להיות אני בתוך הקשר.

מודל זוגיות בוגר דורש אחריות אישית וריבונות: לא עוד ציפייה שמישהו ירפא את הפצעים שלי, אלא מוכנות להביט בהם בעצמי. זו תנועה שמזמינה עצמאות רגשית, להבין שהקרבה האמיתית לא נבנית על תלות, אלא על בחירה יומיומית לאהוב.

הבחירה הזו קשה, אפילו מפחידה, משום שהיא דורשת חוסן ונוכחות. אבל כאן מתחילה החירות, אני בוחר בך לא כי אני חייב אותך, אלא כי אני רוצה אותך. אני נוכח בגוף שלי, ברגש שלי, במיניות שלי. אני עומד בכאב מבלי לברוח, בלי להשליך, בלי להיסגר.

לפני שאני שואל אם אתה דואג לי, אני שואל אם אני שם

לפני שאני שואל אם בן הזוג שלי דואג לי, אני שואל אם אני נוכח, אם אני דואג לעצמי.

החופש בזוגיות מתחיל ברגע בו אני לא מצפה ממך להציל אותי, אלא בוחר בך בכל יום מחדש.

זו אותנטיות גאה: להיות אני, גם בתוך הקשר, גם בתוך המיניות. זו קרקע גאה, לא מקום להגיע אליו, אלא מצב תודעתי של מפגש עם עצמי ועם האחר באופן מודע, חופשי ונוכח.