תקשורת בזוגיות גאה: לא מה שאנחנו חושבים

איך יודעים אם יש תקשורת בזוגיות?

אחת הטענות הנפוצות שזוגות גברים שמגיעים אליי משמיעים היא: "אנחנו צריכים לשפר את התקשורת", או "תקשורת זה לא הצד החזק שלנו".

משפטים כאלה נשמעים די הגיוניים, הרי מי לא רוצה לדעת איך לשפר תקשורת בזוגיות?

אבל מאחורי הבקשה הזו מסתתרת הנחה שגויה לפיה תקשורת היא משהו שנמצא מחוץ לנו, כלי שעם קצת עזרה אפשר להוסיף או לשדרג.

האמת פשוטה יותר. האמת היא שתקשורת מתקיימת כל הזמן. דרך שתיקות, מבטים ואפילו דרך שכחה, עייפות ודכדוך. השאלה היא לא אם יש בינינו תקשורת, אלא באיזו שפה אנחנו מדברים, והאם אנחנו מודעים לה.

התקשורת שלא נאמרת במילים

רובנו חושבים שתקשורת שווה מילים.

אבל האמת היא שמרבית השיחות הזוגיות מתקיימות מתחת לפני השטח:

• השתיקה הארוכה אחרי ויכוח.

• המבט שמבקש חיבוק אבל הגוף לא זז.

• תחושת עומס הגורמת להימנעות מלדבר על נושא רגיש

בני זוג מנהלים ביניהם שיחה מתמשכת שאינה תלויה במילים. וכשאנחנו אומרים "אין בינינו תקשורת", אנחנו בעצם מתכוונים: אנחנו לא מצליחים להבין או לתרגם את השיחה שכבר מתרחשת.

למה התרבות מקשה על תקשורת זוגית אמיתית

אם נביט לרגע החוצה, נגלה שהתרבות שאנחנו חיים בה לא מעודדת אותנו לפתח רגישות כזו.

היא מתגמלת מהירות, יעילות, צדק.

אנחנו רגילים למדוד הצלחה לפי מי "צודק" או מי "ניצח" בוויכוח, לא לפי כמה הצלחנו להיות נוכחים עם עצמינו ואחד עם השני.

כשמופיעים קשיים בזוגיות, העולם החיצוני מציע אינספור "כלים לתקשורת יעילה", אבל לעיתים אלו רק עוקפים את השורש: הפחד שלי להרגיש, החשש להיחשף, חוסר הסבלנות לשהות, להכיר ולהיפגש עם הכאב

זוגיות לא נבנית על "יעילות". היא נבנית על היכולת להקשיב, להאט, ולהסכים להיות אותנטיים יחד.

גברים גאים והקול המושתק בזוגיות

לגברים גאים יש כאן אתגר ייחודי.

רבים מאיתנו גדלו בתוך מציאות של הסתרה. שנים בהן למדנו לא לומר את מה שאנחנו מרגישים או רוצים.

התרגלנו להחביא כמיהה, להסתיר פחד, לשתוק במקום שבו הלב שלנו רצה לצעוק.

ואז, גם בתוך זוגיות, הקול הזה לפעמים לא מצליח לצאת.

יש מי שנשאר בשתיקה, יש מי שמתפרץ בכעס, אבל בשני המקרים הקול הפנימי לא באמת נשמע.

כדי לתקשר באמת עם בן זוגי, עליי קודם לאפשר לעצמי לדבר פנימה: לשמוע את הפחד שלי, להכיר בבושה שלי, לתת מקום לגעגוע ולפחד.

למה חשוב להקשיב לעצמי לפני שאני מדבר עם בן הזוג

הצעד הראשון בתקשורת זוגית הוא לא הניסוח שנאמר החוצה, אלא הקשבה שנעשית פנימה.

אם אני לא מצליח להגיד לעצמי: "אני מפחד לאבד אותו", או "אני מתבייש לספר מה אני מרגיש", המילים שאוציא החוצה יהיו ריקות או מתגוננות.

ההקשבה הפנימית הזו היא אבן היסוד.

רק כשהיא מתקיימת, השיחה עם בן הזוג הופכת לשיחה כנה ולא למאבק על "מי יישמע".

מהי "השיחה הגדולה" שמתקיימת בינינו כל הזמן

אפשר לחשוב על הזוגיות כעל שיחה מתמשכת, גם אם אנחנו לא מודעים לה.

כשאתה מתרחק ממני ואני מגיב בריחוק משלי - זו שיחה.

כשאני שותק ואתה מתמלא כעס - זו שיחה.

גם אם לא נאמרה אף מילה, אנחנו חלק מאינטראקציה רציפה.

השאלה היא: האם נלמד להקשיב לשיחה הזו, לתת לה שפה, לתרגם אותה בתוכנו?

רק מתוך ההבנה שאנחנו כבר בתוכה, אנחנו יכולים לבחור לדבר אותה אחרת.

למה תקשורת זוגית אמיצה דורשת אומץ

הזוגיות לא דורשת מאיתנו "כלים" אלא אומץ:

• אומץ להיחשף ולדבר את מה שהכי מפחיד אותי.

• אומץ לשמוע את כאבו של בן זוגי מבלי להתגונן.

• אומץ להישאר נוכח גם כשהכל מכאיב בלב.

תקשורת זוגית אמיצה אינה נוסחה שאפשר לשנן. היא בחירה יומיומית, לא קלה, לחיות בכנות.

זוגיות גאה כקרקע ליצירת שפה זוגית חדשה

דווקא משום שאין לנו תסריט חברתי מוכן, זוגיות בין גברים היא הזדמנות נדירה ליצירה.

אין מודל אחד שאנחנו צריכים להעתיק, אנחנו מוזמנים להמציא את השפה שלנו, את הדרך הייחודית שלנו לדבר קרבה, פחד, כמיהה.

במובן הזה, זוגיות גאה יכולה להפוך לקרקע גאה, פורייה במיוחד, ללימוד עמוק של תקשורת. לא תקשורת "יעילה", אלא שפה אמיצה, כנה ואותנטית, שנולדת מתוך מפגש אמיתי בינינו.

תקשורת בזוגיות היא לא יעד, אלא מציאות נוכחת

תקשורת בזוגיות היא לא יעד שצריך "להשיג", היא כבר מתרחשת.

השאלה היא אם נלמד לשים לב אליה, להבין את השפה שלה, ולהעז לדבר אותה עם מודעות.

וזה אולי השיעור העמוק ביותר שזוגיות מזמינה אותנו אליו: לא רק ללמוד מילים חדשות, אלא לגלות את עצמנו ואת בן זוגנו בשיחה שלא נגמרת ובעומק שאין לו סוף.