למה אנחנו רבים על שטויות? על המאבק הסמוי בזוגיות

אנחנו רבים על שטויות.

על איך שהוא אמר משהו. על איך שהיא הסתכלה.

על מי היה אמור להוציא את הזבל. על זה שלא שלחת הודעה. על זה שכן שלחת, אבל "יבשה". 

ואחרי חצי שעה של מתח, שתיקה או טריקת דלת, אנחנו חושבים את אותו הדבר:

איך שוב נפלנו לזה? זה הרי היה משהו קטן.

אבל האמת שרק הנושא היה קטן. מה שעמד מאחוריו, בכלל בכלל לא.

ערב רגיל, ריב רגיל

מי לא מכיר סיטואציה דומה? אתם חוזרים הביתה בערב. יום ארוך. הילדים קצת רועשים. הכלים בכיור.

את עומדת במטבח ורואה שהוא שוב השאיר את הצלחת על השיש.

את אומרת: "באמת? היה קשה להכניס למדיח?" אתה עונה: "נו באמת, עכשיו את מתחילה?"

הטון שלך צורם לה. הטון שלה צורם לך.

מהרגע הזה כל מה שנאמר, לא נאמר באמת על המדיח והצלחת.

זה על זה שאת "תמיד מעירה", שאתה "אף פעם לא לוקח אחריות".

שאת מרגישה לבד ושאתה מרגיש מותקף.

את מרגישה שהוא מזלזל בך. אתה מרגיש שהיא לא רואה כמה אתה מתאמץ.

והנה אתה זורק את המשפט: "עזבי, זה לא שווה את זה."

העניין הוא שזה כן שווה.רק לא מהסיבה שאתם חושבים.

זה לא על הצלחת

אתם בטוחים שאתם רבים על מה שקרה עכשיו, אבל בעצם אתם רבים על משהו עמוק יותר.

כשאת אומרת "באמת? היה קשה להכניס למדיח?", את לא מדברת רק על הצלחת.

את שואלת: אתה רואה אותי? אתה רואה כמה אני סוחבת? אכפת לך ממני?

וכשאתה עונה "נו באמת, עכשיו את מתחילה?", אתה לא מדבר רק על ההערה.

אתה שומע: אני לא מספיק טוב. שוב אני נכשל. אין לי מקום לטעות.

ברגעים כאלה, שניכם כבר לא מגיבים למה שנאמר. אתם מגיבים למה שזה גורם לכם להרגיש על עצמכם.

את מרגישה לא חשובה. אתה מרגיש לא מוערך. 

וכשהכפתור נלחץ, משחק המלחמה מתחיל. 

הכפתור הישן שנלחץ שוב

שימו לב כמה מהר זה קורה: מילה אחת. מבט אחד. אנחה אחת. ופתאום כל הגוף מתכווץ. הטון עולה. הלב דופק מהר יותר. משהו מתעורר בפנים.

זה לא מקרי, לכל אחד מכם יש "כפתורים" רגישים, מקומות בהם אתם פגיעים במיוחד.

אולי את רגישה במיוחד לזלזול. אולי כל סימן שהוא לא מתחשב בך מרגיש כמו הוכחה שאת לבד.

אולי אתה רגיש במיוחד לביקורת. אולי כל הערה קטנה מרגישה כמו הדהוד למשפט "אתה לא מספיק."

ברגע שהכפתור הזה נלחץ, אתם כבר לא מגיבים רק להווה. אתם מגיבים גם לכל מה שצברתם בעבר.

ואז הוויכוח על הצלחת הוא בעצם ויכוח על הערך שלכם. על המקום שלכם. על מי אתם בתוך הקשר הזה.

וזה… זה כבר לא שטויות.

המאבק הסמוי

בכל מריבה כזו מתנהל מאבק. מי צודק? מי קובע מה חשוב? מי צריך להתנצל? מי צריך להשתנות כדי שהשני יירגע?

וכמובן השאלה העמוקה יותר: מי אני בעיניך?

אם הוא חושב שאני קטנונית, אולי אני באמת כזאת?

אם היא חושבת שאני עצלן, אולי אני באמת כזה?

ברגע שהערך העצמי שלכם תלוי במה שהשני חושב עליכם, כל מחלוקת קטנה הופכת לאיום.

ואז מה שקורה במריבה הוא שאתם לא מנסים לפתור בעיה, אלא מנסים להגן על עצמכם.

אתם מתווכחים כדי לא להרגיש קטנים, תוקפים כדי לא להרגיש דחויים ונסגרים כדי לא להרגיש פגועים.

המריבה היא ניסיון להירגע, רק שהיא נעשית דרך מאבק.

למה זה חוזר שוב ושוב

אחרי כל ריב אתם מבטיחים לעצמכם שזה לא יקרה שוב.

ובכל זאת, שבוע אחרי, אותו דפוס. נושא אחר, אותו סיפור.

זה קורה כי אתם מנסים לפתור את התוכן אבל לא נוגעים במה שמתחתיו.

אתם מדברים על הצלחת, אבל לא על תחושת חוסר ההערכה.

אתם מדברים על הטון, אבל לא על הפחד לא להיות מספיק טוב.

כל עוד אתם עסוקים בלשכנע את השני שהוא טועה, אתם לא שואלים את עצמכם מה כל כך כואב לכם כאן. ולכן זה חוזר.

יש כאן שיעור שלא נלמד עדיין.

עמדה אחרת בתוך הרגע

אז מה אפשר לעשות? לא קסמים ולא שיטות תקשורת מתוחכמות.

גישת המובחנות בזוגיות מציעה לנו משהו הרבה יותר פשוט אבל גם הרבה יותר קשה:

להתחיל לנהל את עצמנו.

בפעם הבאה שהמריבה מתחילה להתלקח, קחו רגע לעצמכם ושאלו:

מה זה מפעיל בי עכשיו?

האם באמת אני כועסת רק על הצלחת, או שאני כועסת כי אני מרגישה שלא רואים אותי?

האם אני באמת מתגונן רק מפני ההערה, או שאני מתגונן כי אני מפחד שלא מעריכים אותי?

כשאתם מסכימים להסתכל פנימה, אתם מפסיקים לרגע לנסות לשנות את השני.

אתם מתחילים לפגוש את עצמכם.

להחזיק את עצמכם בלי להילחם

יש אפשרות אחרת בתוך הריב.

היא יכולה לשתף: "זה לא באמת הצלחת. אני מרגישה שאני לבד פה לפעמים."

הוא יכול לומר: "כשאת מדברת אליי ככה, אני מרגיש שאני אף פעם לא מספיק טוב."

אלו משפטים שיכולים להיאמר כשיתןף של אמת כפי שהיא מופיעה בתוכי, לא רק כהאשמה, כהתקפה או התמסכנות.

כשאתם מדברים כך, אתם לוקחים אחריות על החוויה שלכם.

אתם לא אומרים: "אתה גורם לי להרגיש ככה." אתם אומרים: "זה מה שקורה לי עכשיו."

זה שינוי עמוק כי במקום להכריח את השני להרגיע אתכם, אתם מסכימים להישאר רגע עם מה שעולה בכם.

זה לא נעים. זה דורש אומץ. זה דורש בגרות. אבל זה מפסיק את המאבק.

לא כל ריב הוא כישלון

חשוב להבין: ריבים לא מעידים בהכרח שמשהו לא בסדר בקשר שלכם.

להפך.

ריבים מגלים איפה אתם רגישים, איפה אתם תלויים זה בזה. איפה אתם עדיין פוחדים.

הבעיה היא לא הריב. הבעיה היא כשאתם משתמשים בו כדי להוכיח שאתם צודקים במקום להשתמש בו כדי להכיר את עצמכם.

כשאתם מסכימים לראות שהשטויות הן לא באמת שטויות, אתם מפסיקים לזלזל במה שקורה ביניכם.

אתם מתחילים להבין שכל מריבה קטנה מספרת סיפור גדול.

האחריות נשארת אצלכם

בסופו של דבר, אי אפשר לשלוט לגמרי במה שהשני יגיד או יעשה.

אתה תמשיך לפעמים לשכוח, את תמשיכי לפעמים להעיר.

שניכם תמשיכו להיות בני אדם.

אבל יש משהו שכן בידיים שלכם: האם תמשיכו להיאבק כדי להרגיש בעלי ערך,

או שתסכימו לבנות את הערך הזה מבפנים?

כשהערך שלכם פחות תלוי בהסכמה של בן או בת הזוג, אתם פחות מאוימים מכל מחלוקת.

אתם יכולים לא להסכים ולהישאר קרובים, לשמוע ביקורת מבלי להתפרק, להגיד "נפגעתי", בלי לעשות דרמה.

וזה לא אומר שלא יהיו עוד ריבים. זה אומר שהם ייראו אחרת. פחות מלחמה על מי צודק.

יותר שיחה על מה כואב.

בפעם הבאה שזה קורה

בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם מתווכחים על משהו שנראה קטן,

עצרו לרגע ושאלו את עצמכם:

על מה אני מנסה להגן עכשיו?

מה אני מפחד להרגיש?

מה אני רוצה שיראו בי?

האם אני באמת נלחם על העניין הזה, או שאני נלחם על מי אני בעיני עצמי ובעיניו?

כשאתם מעזים לשאול את השאלות האלה, השטויות מפסיקות להיות שטויות.

הן הופכות להזדמנות. כדי להכיר את עצמכם טוב יותר,

ולהיות יותר קרובים, גם כשלא מסכימים.

משה ארגמן הוא יועץ זוגי ומיני בגישה מבוססת מובחנות