למה הריב הזוגי מרגיש כמו מלחמה, ומה זה אומר עלינו?

הערב מגיע והפינג פונג מתחיל שוב.

אתה: "את יכולה להפסיק להשאיר קולבים על המיטה?"

את: "היה לי יום עמוס, אל תעמיס עליי עוד עכשיו."

אתה: "ברור. כי אני פשוט לא עושה כלום."

את: "אתה יודע מה? אם אתה עושה משהו, אתה דואג שכולם ידעו."

אתה: "תמיד אני הבעיה, נכון?"

את מזכירה את החופשה שהוא ביטל ברגע האחרון. אתה מזכיר לה את הפגישה עם ההורים שלך שהיא "שכחה". את אומרת שהוא אף פעם לא באמת שם. אתה אומר שהיא אף פעם לא מרוצה.

הטונים עולים, רגל רוקעת ברצפה ואז שתיקה. כל אחד מתכנס בתוך עצמו.

כמה דקות אחר כך, ליד הילדים, אתם מתנהלים כאילו רגיל, אבל שום דבר לא באמת רגיל.

מה באמת קורה שם?

חיים זוגיים כוללים הרבה לחץ: עבודה, כסף, ילדים, עייפות, ציפיות.

כשעולה המתח במערכת הזוגית, היא נדרשת לשאת אותו. אבל בני הזוג לא תמיד מצליחים בכך,

אז רבים.

הריב משחרר לחץ. הוא מזיז את החרדה ממקום למקום. זו דרך לפרוק מתח.

הבעיה היא שהוא גם מקבע דפוס. אם בכל פעם שמצטבר מתח אנחנו רבים,

הגוף לומד שזו הדרך להתמודד. וזה הופך להיות האוטומט.

גישת המובחנות בזוגיות מתייחסת לשאלה פשוטה: כמה אני מחזיק את תחושת הערך שלי בעצמי, וכמה אני שם אותה בידיים שלך?

אם תחושת העצמי שלי תלויה בתגובה שלך, כל הערה נחווית כאיום.

"את יכולה לא להשאיר את הקולב על המיטה?" נשמע לי כמו: "את לא מתחשבת.", "את לא בסדר.", "את שוב מאכזבת." ואז אני לא מגיבה לבקשה. אני מגיבה לאיום.

הוא שומע התנגדות ומרגיש: "אני לא חשוב. לא סופרים אותי."

היא שומעת ביקורת ומרגישה: "שוב אני לא מספיק טובה."

אף אחד מהם לא אומר את זה בקול, אבל שניהם נלחמים על אותו דבר:

לא להרגיש קטנים.

לראות את עצמי דרך העיניים שלך

כאשר אני מסתכל על עצמי דרך המבט שלך, הבעת פנים אחת שלך יכולה להפוך לנאום הקטגור.

אם אני בטוח שאתה חושב שאני לא אחראי, אני אתגונן גם אם לא אמרת את זה.

אם אני בטוחה שאת חושבת שאני קר ומרוחק, אני אתקוף כדי לא להרגיש חשופה.

בריבים כאלה הוויכוח כבר לא עוסק במציאות, הוא עוסק בפרשנות שלי למה שאתה חושב עליי.

וזה מרגיש כמו מלחמה כי זו באמת מלחמה.. על הזהות שלי.

הדרישה הסמויה לתיקוף

יש עוד משהו שקורה בריבים כאלה. אני נפתח, אבל בתנאי.

אני מסבירה למה נפגעתי, אבל אני צריכה שתסכים. אני משתף, אבל אני צריך שתביני. אם את לא מגיבה "נכון", אני מסלים.

כי בעצם לא רציתי רק לבטא את עצמי. רציתי שתתקן לי את התחושה.

כשאני תלוי בתגובה שלך כדי להרגיש בעל ערך, כל ריב הופך לתביעה: תוכיח לי שאני חשוב. תוכיח לי שאני לא הבעיה. וכשזה לא קורה, אני תוקף חזק יותר.

לכן זה מרגיש כמו מלחמה.

כי כל אחד מנסה לכפות על השני לשקם לו את תחושת העצמי.

אז מהי עמדה בוגרת בתוך ריב זוגי?

גישת המובחנות אינה עוסקת בטכניקות כמו "תקשורת מקרבת".

היא שואלת, בעצם, האם אני מחזיק את עצמי גם כשהקשר מתוח?

איך יודעים?

אני מחזיק את עצמי גם כשהקשר מתוח אם מישהו אמר לי משהו ביקורתי, אני מרגיש אי נוחות, נושםולא בהכרח מגיב מייד. אני מחזיקה את עצמי גם כשהקשר מתוח אם אני שומעת ביקורת ולא מגייסת אליי את כל מערכת ההגנה ובודקת עם עצמי: ייתכן שיש משהו במה שנאמר, ייתכן שלא. אני יכולה לבדוק את זה בלי להכריז מלחמה.

אני מחזיק את עצמי גם כשהקשר מתוח אם אני מחזיק בדעה שלי בלי למחוק את שלך. אם אני מצליח לחשוב אחרת ממך, לא להניח שאת טועה ולא לוותר על עצמי. אני מחזיקה את עצמי גם כשהקשר מתוח אם אני לוקחת אחריות על הדרמה שלי. אם אני מבינה שתחושת הערך שלי היא חוויה פנימית שלי שאתה יכול להשפיע עליה, אבל לא אחראי לתקן או לתקף אותה.

ובתחתית הרשימה וגם בראשה: היכולת לשהות בקונפליקט. להישאר, בלי למהר למצוא פיתרון.

עמדה מובחנת לא מעלימה ריבים, היא משנה את האופן שבו אני נכנס אליהם.

כשאני מצליח להרגיע את עצמי, להגיב באופן מקורקע ולא לדרוש ממך להציל אותי מהרגש שלי, הטון משתנה. הריב מפסיק להיות מלחמה על הישרדות והוא הופך למפגש בין שני אנשים שונים.

זה לא תמיד נעים, אבל בהכרח פחות הרסני.

לפני הסבב הבא

אז, בפעם הבאה שהריב שלכם מתחיל להסלים, שימו לב לשבריר השניה בה הוויכוח הופך לקרב.

לפני שאתם מנסים לנצח, לפני שאתם שולפים הוכחות מהעבר, לפני שאתם סוגרים את הדלת בעצבים,

עצרו רגע ושאלו את עצמכם: על מה אני באמת נלחם כרגע? מה אני מנסה להגן עליו? איזה רגש אני לא מוכן להרגיש?

האם אני מנסה לשכנע אותך או שאני מנסה לא להרגיש קטן?

והאם ייתכן שהמלחמה הזו היא הדרך שלי לשחרר אחריות ולדרוש ממך להחזיק אותי?

ריבים הם לא סימן לבעייה בזוגיות, הם סימן לכך ששני אנשים עדיין לומדים איך להישאר קרובים בלי לאבד את עצמם.