אני רוצה, אז למה לא עומד לי?

לא עומד לי. הגוף לא מגיב כמו שרציתי, כמו שציפיתי, כמו שהוא "אמור" להגיב. אני רואה את המבט של בן הזוג שלי, את העלבון שמתגנב פנימה, את חוסר האונים שמשתק אותי. ויודע שאני לכוד בתוך לופ.

הרגע הזה מוכר לי מעוד ועוד שיחות עם גברים בזוגיות עם גברים. חלקם במערכות יחסים ארוכות שנים, חלקם בקשרים חדשים שמרגישים שבריריים מספיק גם בלי שהגוף "יבגוד" בהם. "משהו בי לא עובד", הם אומרים, "משהו בי לא בסדר". אני מקשיב, ושומע את הקול הזה שמלווה אותם, חוזר על עצמו, מחזק את עצמו בכל ניסיון נוסף שנכשל.

לתקן את הגוף

עם הזמן, חלק מאותם גברים מתחילים להתרחק בכלל מהרעיון של סקס פיכח. האלכוהול, הסמים - הופכים לכלי עזר, לאמצעי להעלים את הרגע ההוא בו משהו לא מצליח לעבוד כמו שצריך. אבל גם זה, כמובן, לא באמת פותר. אחרים פונים לאפיק הבריאותי, כנראה משהו לא בסדר. עוברים מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה בניסיון נואש למצוא סיבה סבירה שתנמק את חוסר הזקפה שלהם.

הגוף עצמו מתחיל להרגיש זר. איבר המין הופך להיות מושא לתסכול, לאויב, לבוגד. "המוח הקטן" עם חיים ורצונות משלו. מזדקף כשלא צריך, ומתעקש להישאר רך גם אחרי מאמצי שכנוע משוחים בכמויות של חומר סיכה. הפגיעה הרבה יותר עמוקה מסקס שחוזל"ש. הביטחון העצמי נשחק. הערך העצמי מתכרסם. איזה מין יצור אני שלא מצליח לתפקד בסקס? וזה מכה בכל כך הרבה מקומות אחרים בחיים. כאילו הכישלון שם הופך להיות חלק מהזהות.

לוותר על המאבק

בקליניקה אני מדבר עם אותם גברים שאוהבים גברים על הבגידה שהם חשים מאיבר המין שלהם. על כך שכל ניסיון לקרבה גופנית הופך להיות מבחן. הסטרס לוכד אותם והגוף פשוט מסרב לשתף פעולה. פעמים רבות דווקא כאן מגיעה פריצת הדרך.

אנחנו מנסים להקשיב לסירוב העיקש של הגוף ולהבין - מה הוא אומר לנו? אני מזמין אותם להתחיל דיאלוג עם הגוף. ממש לדבר איתו. לשאול אותו, בעדינות, בסקרנות - "למה אתה מסרב עכשיו? מה אתה מנסה לספר לי?" והגוף משיב... והתשובה מגיעה, והיא תמיד מפתיעה בפשטות שלה: "אני מפחד להיפגע"... "אני מרגיש שאני עושה סקס מתוך ריצוי"..."אני צריך שתאט את הקצב"... "כבר לא מתאים לי הסקס כמו שאנחנו עושים אותו".

הגוף יודע

איזו הקלה יש ברגעים האלו. משהו עבר את מחסום השתיקה וקיבל הכרה. הגוף מדבר איתנו. הגוף מדבר אותנו. הוא מספר לנו את מה שאנחנו עצמנו אולי פוחדים להכיר בו. את הפחד, את התשוקה, את העייפות, את הצורך בקרבה אמיתית, לא רק מגע טכני.

כשאנחנו מתרגלים לראות את הגוף כחלק מאיתנו שמדבר אותנו, משהו משתחרר. להיות עם הגוף שלי זה לא רק להצליח לתפקד במיטה. זה להצליח להיות קרוב לעצמי. להרגיש את מה שאני באמת צריך, גם כשזה לא תואם את מה שחשבתי שאני אמור להרגיש. להפסיק לנסות להילחם או לתקן, ולהתחיל להקשיב.

זה להעז להכיר בעובדה שהגוף שלי לא נועד להוכיח שום דבר. לא גבריות, לא אהבה, לא הצלחה. הוא פשוט אני. וככה זה טוב.