כשהמסע נגמר ורואים את הסדקים: על זוגיות גאה בשנה הראשונה להורות

הם עברו את כל המסע הזה יחד. החלטות, פונדקאית, טיסות, לילות בלי שינה של דאגות. הם היו צוות.

ועכשיו כשיש ילד, סוף-סוף, הם בקושי מצליחים להסתכל אחד על השני.

את המרחק ביניהם כבר קשה להכחיש.

הם היו בטוחים שהם זוג חזק, אבל עכשיו, כשהילד כאן, משהו נשבר.

עכשיו הם פונים לטיפול זוגי להורים גאים.

איך מסע ההורות דחק את האינטימיות הצידה

במשך חודשים, ולעיתים שנים, זוגות גברים במסע להורות חיים במין מצב הישרדותי מתמשך.

כל החלטה כלכלית, רפואית ורגשית - מתקבלת מתוך מטרה אחת: להביא ילד לעולם.

יש משימה, והיא קדושה.

בשביל זה התאמצנו, קיווינו, התאכזבנו וחזרנו לנסות. וזה דורש מאיתנו הרבה.. לבלוע, לשים בצד, להחזיק.

וכאשר המסע מסתיים והילד כאן, פתאום אין יותר "יעד".

אין את המייל הבא מהסוכנות, או את הדוח הרפואי שצריך להחליט לגביו.

ומה שנשאר זה אנחנו.

ואנחנו לא זוכרים בכלל איך זה מרגיש להיות רק אנחנו.

הילד לא הבעיה, הוא רק חושף את מה שהודחק

היו סימנים בדרך.

מריבה שלא נפתרה באמת, רק נדחקה כי "עכשיו לא הזמן".

שיחה שהייתה צריכה להתרחש ולא התקיימה, כי "עוד רגע נגיע לשלב הבא".

לפעמים, שנים של התנהלות זוגית הופכות לשורת תגובות טכניות, אפס רגש, רק פעולה.

ועכשיו יש גם את הילד. המרכז החדש של החיים.

זה שנמצא פתאום בכל משפט, כל ויכוח, כל שיחת חולין.

ואפשר להתבלבל ולחשוב שהילד הוא הסיבה לקושי.

אבל הוא רק הקצה, הסימפטום. הוא לא הבעיה.

לא צוות, לא שותפים. איך חוזרים להיות בני זוג?

מה שבעצם צף זה הריחוק. המקומות שלא נגענו בהם בזמן.

המרחק שנוצר בין שניים שהיו פעם קרובים, אבל הפכו לאנשי צוות במקום לאוהבים.

וכאן, דווקא כאן, טמונה האפשרות.

זה לא בהכרח סיפור על פרידה בלתי נמנעת, אלא על שני אנשים שאיבדו את הדרך אחד לשני.

ואולי זו הפעם הראשונה שאין מסך של משימות ביניהם. שאין מי שיסיח את הדעת.

רק הם. עם כל הפער, וכל השאלות, גם עם האפשרות לבחור מחדש.

לבחור להיפגש אחרת. לדבר. לבדוק. להעיז.

זו לא משימה פשוטה. לפעמים היא מפחידה יותר מהשאלה איך מביאים ילד לעולם.

כי היא דורשת אומץ וכנות.

אבל היא גם היחידה שיכולה להחזיר תחושת חיים, אינטימיות, חיבור.

המסע אל ההורות הסתיים.אבל אולי עכשיו מתחיל מסע אחר.

מסע לא פחות אמיץ - למצוא את הדרך חזרה זה אל זה.

וגם אם הדרך הזו לא ברורה עדיין, עצם השאלה עליה, עצם היכולת לעצור ולהתבונן, היא כבר התחלה.