למה אנחנו שוכבים גם כשלא בא לנו?

זה כבר הפך לשגרה. בן הזוג מתקרב, מחפש מגע, ואתה מרגיש איך הגוף שלך מתכווץ. כן, הוא מושך אותך. כן, יש עוד אהבה. אבל משהו בך לא רוצה. לא עכשיו. לא ככה. ובכל זאת אתה נותן לזה לקרות. אולי אפילו יוזם מהלכים. התרגלת לוותר על עצמך.

אני פועל מתוך רצון או מתוך פחד?

במבט חטוף, סקס שנעשה "למען שלום בית" אולי נראה כמו מחווה של אהבה. האמת היא שההפך הוא הנכון. הגוף לומד לא לסמוך על עצמו, אנחנו מתחילים להתנתק מהחוויה. ומערכת היחסים, שלא מרגישה את זה מיד, מתחילה לאבד את החוט שמחבר בין אינטימיות לתשוקה.

זה קורה כשהגבול בין "אני בוחר לתת" ל"אני מבטל את עצמי" מיטשטש. כשאני פועל מתוך פחד מהתגובה של האחר. ממה שיקרה אם אגיד לא. מהפרשנות שהוא ייתן לסירוב שלי.

ובלי לשים לב אני משחק תפקיד ראשי בתסריט שאני לא רוצה להיות בו.

המחיר ביוקר

יש משהו בבחירה בריצוי שמבטיח לנו שקט. אבל המחיר שלו עולה ביוקר. במקום להחצין את המורכבות של הרגשות והדעות שלנו, אנחנו מעדיפים להתאים את עצמנו למה שנראה לנו כנכון או מקובל בעיני אחרים, אהובים וקרובים ככל שיהיו. 

אנחנו פוחדים שהשיחה תוביל לאי נוחות או לפרידה, ולכן אנחנו בוחרים לשתוק או לרצות את הצד השני, במקום להעמיק ולגעת בנושאים שמפריעים לנו באמת. בפועל, כל פעם שאנחנו בוחרים לא לדבר, אנחנו מאבדים עוד חלק מהעצמיות שלנו, ומהכנות שמאפשרת קשר אמיתי ומעמיק.

לפני שמדברים על זה

אבל רגע, לפתוח את זה מול בן הזוג לא בהכרח יביא פתרון. יש שלב חשוב קודם לכן, שלב בו עלינו לפגוש את עצמנו בכנות. לפני שאנחנו יכולים לדבר על מיניות, על קשר או על תחושות שלא נוחות לנו, עלינו להיות בקשר אמיתי עם עצמנו. 

זהו תהליך של בירור פנימי, בו אנחנו שואלים את עצמנו מה באמת מדויק לנו, מה אנחנו מרגישים, ומה אנחנו באמת צריכים. מיניות מספקת לא נובעת רק ממפגש עם בן הזוג, אלא קודם כל מכך שנשים את עצמנו במרכז, מהיכולת להיות נאמנים לעצמנו ולהבין מה אנו רוצים ומוכנים לתת.

אולי לא לשכב – זה דווקא מעשה של אהבה

אם אנחנו מוכנים לראות את ה"לא" שלנו לא כבעיה אלא כנקודת מוצא - פתאום יכול להיפתח מרחב אחר. מרחב של שיח. של הקשבה. של בניית גשר חדש שלא מתבסס על "לספק" את האחר, אלא על חיבור מחודש לעצמנו.

דווקא הבחירה לא לשכב - דווקא ההקשבה לגוף שאומר לא - היא המעשה הכי אינטימי, הכי כן, הכי אוהב שאנחנו יכולים להציע. דוקא כי אנחנו מסכימים לפגוש אותו מהמקום הכי אמיתי שלנו.