למה חשוב לנו להיות צודקים מול בני הזוג שלנו?

כרוניקה של  מריבות בזוגיות… מדברים על משהו שקרה אתמול, ו..הופס! תוך כמה דקות מנסים להוכיח מי זוכר נכון, מי הבין נכון ומי מספר את הסיפור כפי שהוא באמת היה. פתאום כבר לא כל כך חשוב לפתור את הבעיה. חשוב להוכיח. חשוב להראות שאני זוכר נכון. שלא דמיינתי. שלא המצאתי. שהצדק איתי.

אצל יעל ואמיר זה התחיל מאירוע שולי למדי. כמה ימים קודם לכן הם קבעו לצאת בערב. באותו יום אמיר חזר מאוחר מהעבודה, והיציאה התבטלה. כשיעל העלתה את הנושא כמה ימים אחר כך, היא אמרה שנפגעה מכך שהוא ביטל ברגע האחרון. אמיר הופתע. מבחינתו הוא כלל לא ביטל. הוא היה בטוח שמעולם לא סגרו את התוכנית באופן סופי.

בדקות הראשונות של השיחה הם עוד ניסו להבין מה בדיוק קרה. כל אחד שחזר את מה שהוא זוכר, ניסה למלא את הפרטים החסרים ולברר היכן נוצרה אי ההבנה. אבל מאוד מהר השיחה תפסה כיוון. יעל חיפשה בהודעות הישנות את המשפט שיוכיח שהיא צדקה ואמיר ניסה להיזכר בפרטים שיראו שמעולם לא התחייב. כל פרט קטן הפך לראייה. בשלב מסוים כבר היה ברור שהם אינם מנסים להבין מה קרה, אלא מנסים להכריע מי צודק.

זו באמת תופעה מוזרה. הרי גם אם אחד מהם יצליח להוכיח את צדקתו, הפגיעה של יעל לא תיעלם, גם התסכול של אמיר לא יתפוגג. אם יתגלה שהיא צדקה, עדיין יישאר הצורך להבין מה קרה ביניהם, אם יתגלה שהוא צדק, עדיין יישאר העלבון שהיא חוותה. ובכל זאת, באותו רגע, נדמה שהדבר החשוב ביותר הוא לנצח בוויכוח. מסתבר שיש משהו שמאוד מערער אותנו במציאות שאיננו מצליחים להסכים על מה קרה בה. ובכן, מה עלול לקרות אם יתברר שהצדק אינו כולו איתי?

אם יעל תגלה שאמיר באמת לא התחייב לצאת איתה, היא תישאר לבדה עם העלבון שלה. היא כבר לא תוכל לומר לעצמה שהכל נובע מכך שהוא הפר הבטחה. יהיה עליה לפגוש ולבדוק עם עצמה: מה כל כך כאב לי שם? למה הביטול נחווה עבורי כפי שנחווה? במובן הזה, הצדק מחזיק עבורה את הכאב במקום בטוח יותר. הוא תולה אותו במעשה שלו.

וגם אמיר נאחז בצדק שלו. אם יודה שאכן התחייב ושכח או ביטל, הוא ייאלץ לפגוש את האפשרות שפגע באישה שהוא אוהב. לא בגלל שלא אכפת לו ממנה, אלא מפני שבאותו יום העבודה הייתה חשובה יותר, או לפחות דחופה יותר. זו מחשבה שלא פשוט לשאת. הרבה יותר קל להיאחז בגרסה לפיה כלל לא הייתה התחייבות.

המאבק על הצדק הוא כמו דרך מפלט בה כל אחד מבני הזוג פוסע כדי להימנע ממפגש עם מקום אחר בתוכו. יעל נאבקת כדי לא להישאר לבדה עם הכאב שלה. אמיר נאבק כדי לא לפגוש את האשמה ואת האחריות שלו. וכך, בלי שאיש מהם מתכוון לכך, הוויכוח על מה שקרה נעשה גם דרך לא לעסוק במה שקורה בפנים.

זו גם אחת הסיבות בגללן ויכוחים זוגיים רבים נמשכים הרבה מעבר למה שנדרש כדי לברר את העובדות. בשלב מסוים כבר לא נאבקים על הזיכרון עצמו אלא על מה שהוא מייצג. הצדק הופך לאישור לכך שאני בסדר. לכך שהתגובה שלי מובנת. לכך שיש מקום לחוויה שלי. אם בן הזוג יקבל את גרסת המציאות שלי, אולי יתקבל גם הכאב שלי. אם אצליח להוכיח שאני צודק, אולי לא אצטרך להתמודד עם האפשרות שהחוויה שלי אינה מובנת מאליה לאחר.

אבל כמו לא מעט פתרונות בחיי הזוגיות, גם הפתרון הזה גובה מחיר. ככל שהצורך להיות צודק נעשה חשוב יותר, כך קשה יותר לפגוש את האדם שמולנו. אנחנו מקשיבים פחות כדי להבין ויותר כדי למצוא סתירה. שואלים פחות מתוך סקרנות ויותר מתוך רצון להוכיח. במקום לנסות להבין כיצד שני אנשים חוו את אותו רגע באופן שונה, אנחנו מנסים להכריע איזו גרסה לא תישאר על רצפת חדר העריכה. וכך קורה הדבר… ככל שאנחנו מצליחים יותר להגן על הצדק שלנו, כך אנחנו עלולים להתרחק יותר מהאדם שלמענו נכנסנו לשיחה מלכתחילה.

אין פירוש הדבר שהאמת אינה חשובה, היא חשובה, גם העובדות חשובות. יש מצבים בהם אכן נעשה עוול, ויש ערך גדול ליכולת לקרוא לדברים בשמם. אבל במרחב בו מתנהלים שני אנשים שמבקשים לחיות יחד, השאלה מי צודק אינה תמיד השאלה היחידה, ולעיתים אף אינה השאלה המרכזית. השאלה המהותית יותר היא מה קורה לנו כאשר הצדק שלנו עומד בסכנה. מה אנחנו חוששים לאבד? על מה אנחנו מגינים בעקשנות כזו?

כאשר מתבוננים על זה כך, אפשר להתחיל לראות שהמאבק על הצדק הוא לרוב ניסיון להתמודד עם משהו פגיע יותר. עם העלבון, הספק, האשמה, הצורך שיראו אותנו, המשאלה שהאדם החשוב לנו יכיר בכך שהחוויה שלנו אמיתית.

בסופו של דבר, מתחת לכל אלו מסתתרת השאלה הרחבה יותר: איזה אדם אני מבקש להיות ברגע שבו האדם שאני אוהב חווה את המציאות באופן שונה ממני? כי זוגיות מפגישה אותנו שוב ושוב עם האפשרות ששני אנשים ישרים, הגונים ואוהבים יכולים לעמוד מול אותו אירוע ולספר עליו שני סיפורים שונים. השאלה היא כיצד אנחנו מבקשים לפגוש זה את זו בתוך הפער הזה.