מה מפספסים זוגות שמנסים להחזיר את החשק?

אחד רוצה יותר והשני פחות - לרוב זו נקודת הפתיחה כשזוג חווה פער בחשק המיני. מכאן מתחיל מסע של חיפוש. הם קוראים, מתייעצים, מגיעים לטיפול, מנסים לקבוע ערב קבוע לאינטימיות, יוצאים לחופשות, מחפשים הסבר רפואי, בודקים אם מדובר בשחיקה, בהורמונים, בילדים, בעבודה או במשבר ביחסים. יש מי שיציעו להוריד לחץ, אחרים ימליצו דווקא ליזום יותר. יש מי שיאמרו שצריך לעבוד על התשוקה, ויש מי שיאמרו שצריך לקבל את המציאות כפי שהיא.

כל אחד מן הכיוונים האלה עשוי להועיל לזוג מסוים, אך כולם חולקים הנחה אחת: המטרה היא שלא יהיה בינינו יותר פער. היא כל כך מובנת, עד שקל לפספס את המחיר שלה. היא גורמת לכך שכל תשומת הלב מופנית אל הפער עצמו, במקום אל השאלה מה קורה לשני האנשים שחיים בפער הזה.

תקופה ארוכה שנועה ויואב לא קיימו יחסי מין. יואב מרגיש בודד, הוא מתגעגע למיניות שהייתה ביניהם ומתקשה להבין לאן היא נעלמה. נועה מספרת שהיא אוהבת אותו, נהנית להיות קרובה אליו, אבל החשק פשוט אינו כפי שהיה בעבר. הם ניסו לא מעט דברים… יצאו לסופי שבוע זוגיים, קבעו ערבים אינטימיים, קראו ספרים על מיניות ואף ניסו להוריד את הלחץ מהנושא. שום דבר לא החזיק לאורך זמן.

כל עיסוקם נסב סביב השאלה איך מחזירים את החשק, לרגע הם לא עצרו לבדוק מי הם נעשו מאז שהפער הזה נכנס לחייהם.

יואב כבר לא העז ליזום כמו פעם. כל דחייה כאבה לו, ולכן למד להסתיר את הרצון שלו. נועה, מצדה, החלה לחשוש מכל מחווה של קרבה. היא ידעה שכל חיבוק עלול להתפרש כהזמנה למין, ואם לא תהיה מסוגלת להיענות, היא שוב תרגיש שהיא מאכזבת אותו. הוא הלך ונעשה זה שמרסן את הכמיהה שלו. היא הלכה ונעשתה זו שמנהלת את האשמה שלה. שניהם השתנו, כך הם למדו לחיות עם הפער.

כשזוג עסוק בעיקר בשאלה איך להחזיר את החשק, הוא עלול לפספס שאלה עמוקה יותר: מה הפער הזה עושה לנו? לא מה הוא עושה למיניות שלנו, מה הוא עושה לנו כבני אדם.

איך אני פוגש את עצמי כשאני רוצה ואיני נענה? איך אני פוגשת את עצמי כשאני מרגישה שמצפים ממני לרצות ואיני מצליחה? מה קורה לי מול התסכול? מול הדחייה? מול האשמה? מול הפחד שאולי כך ייראו חיינו מעכשיו? השאלות האלו לבדן כנראה לא יחזירו את החשק, אך ביכולתן ליצור מפגש בין שני אנשים שהתרחקו.

זוגות אינם צריכים להשלים עם פער בחשק או להפסיק לנסות לצמצם אותו. אני גם לא חושב שכל פער נועד להישאר. השאלה היא האם כל המאמץ הזוגי מופנה לכך שהפער ייעלם, או שיש מקום גם להתעניין באדם שכל אחד מהם נעשה כל עוד הפער עדיין כאן. קיים הבדל גדול בין זוג שכל מטרתו היא להפסיק להיות זוג שיש לו פער בחשק, לבין זוג שלומד לחיות, לפחות לעת עתה, עם העובדה שיש ביניהם פער, מבלי לאבד זה את זה ואת עצמם.

אצל הזוג הראשון, הפער נעשה האויב. כל שיחה נבחנת לפי השאלה אם היא קירבה את הפתרון, כל ניסיון נמדד לפי השאלה אם החשק חזר וכל כישלון נחווה כהוכחה שמשהו ביניהם מקולקל. החיים הזוגיים מצטמצמים לאט סביב בעיה אחת שצריך לפתור.

גם אצל הזוג השני הפער כואב, גם הם היו שמחים אילו נעלם. אבל הם אינם מצמצמים את כל הזוגיות שלהם אליו. הם ממשיכים לשאול איך לדבר זה עם זו בכנות גם כשאין תשובה. איך להישאר קרובים גם כשהתסכול נוכח. איך לשאת את ההבדלים ביניהם מבלי להפוך אותם למאבק על מי צריך להשתנות.

באופן פרדוקסלי, סיכוי גדול יותר שדווקא אצל הזוג השני יפתח מרחב חדש. זוג שמפסיק להתארגן רק סביב הניסיון להעלים את הפער, מתחיל להתפתח בעצמו ולגלות מרחבים חדשים.

זו אחת התובנות החשובות ביותר שלמדתי לאורך השנים. יש קשיים שהיינו רוצים לפתור, ובצדק. אבל יש שאלה חשובה יותר והיא: מי אנחנו בוחרים להיות כל עוד הקושי והפער עדיין כאן? זו שאלה שמאפשרת לכך שהדרך לחיים לא תעבור דרך אובדן של עצמנו.