המרווח הטרנספורמטיבי ביחסים

אנחנו כל הזמן מפרשים את המציאות בה אנחנו חיים.

מבינים מה אנשים עושים, למה הם עושים את זה, מה הם מרגישים כלפינו ומה המעשים שלהם אומרים על היחסים שלנו. אנחנו עושים את אותו הדבר גם ביחס לעצמנו. אנחנו יודעים למה נפגענו, למה כעסנו, מה חשוב לנו ומה אנחנו חושבים על האדם שאנחנו בתוך היחסים שלנו.

זו יכולת חשובה והכרחית, משום שאנחנו צריכים להבין את המציאות כדי שנוכל לחיות בתוכה. העניין הוא שאנחנו קצת מתאהבים בה... בלי לשים לב, ההבנה שלנו נעשית כל כך ברורה לנו, שאנחנו מתקשים להבחין בין מה שקרה לבין מה שאנחנו מבינים שקרה.

נניח שאדם קרוב לא חוזר אליי. זו עובדה. מהר מאוד אני מצרף אליה "ידיעה" למה הוא לא חזר אליי, מה זה אומר על המקום שלי בחיים שלו ומה ההיאלמות שלו מספרת על היחסים בינינו. גם ההיכרות שלי איתו נכנסת לתמונה. הרי זו לא הפעם הראשונה. אני מכיר אותו, מכיר את עצמי, מכיר את הסיפור בינינו. יש לי סיבות טובות לחשוב שאני מבין מה קורה.

וככל שאני בטוח יותר במה שאני כבר יודע, קשה יותר למשהו חדש להיכנס.

יש לי אפשרות להגמיש את הוודאות הזו. אני יכול לבדוק מה אני רואה, מה אני יודע, מה אני מניח, ומה מתוך כל זה כבר הפך עבורי לעובדה. אני יכול לבדוק גם מה אני רוצה שיהיה נכון ומה יהיה לי קשה לגלות. לזה אני קורא התבוננות ישרה: הנכונות לראות את מה שאמצא, גם כשהוא מסבך את הסיפור.

היושר נמצא בנכונות שלי לראות את מה שאמצא, גם כשהוא מסבך את הסיפור.

אני יכול לגלות שאני דורש מאדם קרוב משהו שאני מצפה ממנו לפתור עבורי. אני יכול לגלות שאני כבר תקופה ארוכה מסביר לעצמי מדוע עליי לקבל ממנו יחס שפוגע בי. התבוננות ישרה בעצמי כוללת את שתי האפשרויות האלה. היא יכולה להפגיש אותי עם האחריות שלי, והיא יכולה לעזור לי לראות בבהירות אחריות ששייכת לאדם שמולי.

ההתבוננות הזאת אינה דורשת ממני לחשוד בכל דבר שאני יודע. יש דברים שאני יודע היטב. יש אנשים שאני מכיר שנים. יש פגיעות שהתרחשו ואין צורך להטיל ספק בקיומן כדי להתבונן בהן לעומק.

בהתבוננות ישרה נפתחת עוד אפשרות: להתבונן גם באופן שבו אני מתבונן במציאות. המבט שלי נעשה גם דבר שאפשר לבחון, משהו נוסף שיכול להתגלות. וכשהוא מתגלה, נוצר מרווח. למרווח הזה אני קורא המרווח הטרנספורמטיבי.

המרווח הזה יכול להיות קטן מאוד. אני עדיין חושב את מה שחשבתי קודם, אבל אני כבר מסוגל להחזיק את המחשבה הזאת ולבחון אותה. אני יכול לשאול: מאיפה אני יודע? מה אני לא רואה כרגע? מה עוד יכול להיות נכון? ומה יקרה אם אגלה משהו שלא מסתדר עם מה שכבר החלטתי?

ביחסים עם אנשים משמעותיים המרווח הזה מקבל חשיבות נוספת, מפני שהם רואים דברים שאני לא יכול לראות מהמקום שבו אני עומד. אדם שאני אוהב אומר לי שלא ראיתי אותו בשיחה שהייתה לנו. אני משוכנע שהוא טועה. אני זוכר כמה ניסיתי להבין אותו, יודע מה הייתה הכוונה שלי ויכול להסביר בדיוק איפה הפרשנות שלו מפספסת אותי.

אבל אם אתן לדברים שלו להיכנס לפני שאני מסביר, אוכל להקשיב למה שהוא ראה. לבדוק מה קורה לי כשאני שומע את זה. לשים לב כמה דחוף לי שהוא יבין מי אני באמת. לתת לפרשנות שלו להישאר איתי מספיק זמן כדי שאוכל לבדוק אם היא מאירה משהו שאני מתקשה לראות.

בסוף אני יכול להגיע לאותה מסקנה: הוא טעה.

ועדיין, משהו נוסף נכנס לתמונה. שמעתי איך אדם אחר פגש אותי. ראיתי את התגובה שלי לאופן שבו הוא רואה אותי. בדקתי משהו על עצמי שלא הייתי בודק אילו הסתפקתי בכך שאני יודע שהוא טועה.

בגישת ההיעשות, אותה אני מפתח בימים אלו, אני קורא לכל מה שאנחנו מסוגלים לראות על עצמנו, על האחר ועל מה שקורה ביחסים שלנו שדה הראייה.

שדה הראייה שלנו תמיד חלקי. זה לא פגם שאפשר להתגבר עליו אם נעשה מספיק עבודה עצמית. אנחנו רואים את העולם מהמקום שבו אנחנו עומדים. נקודה. אנחנו מביאים איתנו את ההיסטוריה שלנו, את מה שלמדנו, את מה שאנחנו מפחדים ממנו, את האנשים שכבר נעשינו להיות. גם האדם שמולי רואה אותי מהמקום שבו הוא עומד.

האפשרות להרחיב את שדה הראייה נוצרת כשאני מצליח לראות משהו שקודם לא היה זמין לי. חלק ממנו אני יכול לגלות בהתבוננות בעצמי. חלק אחר יגיע דווקא דרך אנשים אחרים.

מכאן מגיעה בעיניי החשיבות של המרווח הזה ביחסים.

אנשים משמעותיים יכולים להשתתף באופן שבו אנחנו הולכים ונעשים. הם עושים את זה בעצם נוכחותם בחיינו, במה שהם מבקשים מאיתנו, באופן שבו הם מגיבים אלינו וגם בדברים שהם רואים בנו. כדי שהמבט שלהם יוכל להשפיע עליי, אני צריך להיות מסוגל לתת לו להגיע אליי.

הפתיחות הזו אינה הופכת את האחר לסמכות על מי שאני. הוא בהחלט יכול לטעות לגביי. הוא יכול לפרש אותי מתוך הפחדים שלו, לייחס לי כוונות שאין לי ולהיות משוכנע שהוא מכיר אותי טוב יותר מכפי שאני מכיר את עצמי. הוא יכול גם להשתמש בפרשנות שלו כדי להפעיל עליי לחץ.

גם את כל זה חשוב לראות.

המרווח מאפשר לי לשמוע אותו בלי לדעת מראש מה אעשה עם מה ששמעתי. אני יכול לתת לדברים שלו לפגוש אותי, לחשוב עליהם, להרגיש מה הם מעוררים בי ולבדוק מה הם מאפשרים לי לראות. אחר כך אוכל להסכים איתו, לחלוק עליו, להציב גבול או להמשיך בדרכי.

והנה הטרנספורמציה: אפשר להיות מודעים מאוד לעצמנו ולהמשיך לעשות בדיוק את אותם הדברים. אדם יכול לדעת שהוא נמנע מקונפליקטים, להבין מאיפה זה מגיע, לזהות בזמן אמת שהוא שוב עושה את זה, ולהמשיך להימנע מהם במשך שנים. היכולת להסביר את עצמי אינה מבטיחה שאחיה אחרת... אז למה בעצם לקרוא למרווח הזה טרנספורמטיבי? המרווח הוא טרנספורמטיבי בגלל האפשרות שנפתחת בתוכו.

נניח שאני מגלה שאני מוותר שוב ושוב על דברים שאני רוצה כי קשה לי לשאת אכזבה של אדם קרוב. בפעם הבאה אני עדיין יכול לוותר. יכול להיות שאפילו אבחר בכך בלב שלם. אבל עכשיו משהו שלא ראיתי קודם נעשה נוכח בתוך הבחירה שלי. אני יכול לבדוק מה מניע אותי, מה המחיר שאני מוכן לשלם, ומה אני מבקש לעשות עם הרצון שלי ועם האכזבה שלו.

עכשיו יש לי יותר מדרך אחת להבין את עצמי בתוך המצב.

זה גם לא מבטיח שהחיים נעשים פשוטים יותר. התבוננות יכולה לסבך אותם מאוד.

אני יכול לכעוס במשך שנים על אדם שפגע בי, ובהמשך להצליח לראות גם את המגבלות שלו ואת החיים שמתוכם הוא פעל. ההבנה שלו לא מעלימה את הפגיעה. עכשיו אני צריך להחזיק את שניהם. אני רואה יותר, ולכן יש גם יותר שאני נדרש לשאת.

זו נקודה חשובה עבורי. התפתחות יכולה להביא איתה דווקא יותר מתח. ככל שאנחנו מסוגלים לראות יותר מעצמנו, מהאחר ומהיחסים, אנחנו נדרשים לשאת מציאות מורכבת יותר.

אנחנו גם לא יכולים להישאר במרווח הזה לנצח. החיים דורשים מאיתנו לפעול. בסופו של דבר אנחנו בוחרים, מציבים גבולות, מתקרבים, מתרחקים, מסכימים, מסרבים.

המרווח מאפשר לנו להגיע אל הפעולה אחרי שנתנו לעצמנו לראות קצת יותר.

יכול להיות שאעשה בדיוק את מה שהתכוונתי לעשות מלכתחילה. יכול להיות שאשנה את דעתי. מה שראיתי על עצמי ועל האדם שמולי נמצא עכשיו בתוך הבירור שלי לגבי הדרך שבה אני רוצה לפעול.

בעיניי, מכאן יכולה להתחיל טרנספורמציה.

אנחנו נותנים למה שפגשנו ביחסים להיכנס אל שדה הראייה שלנו, מוכנים לשאת גם את מה שהוא מסבך, ומבררים מתוכו איך אנחנו מבקשים לחיות עם האנשים המשמעותיים בחיינו.