זו בגידה? על שיתוף והסתרה בזוגיות פתוחה

לפני כמה חודשים הגיעו אליי לקליניקה אלון ואיתי (שמות בדויים), זוג שנמצא יחד כבר שבע שנים. לפני כשנה הם החליטו לפתוח את הקשר, מתוך תחושה שהזוגיות שלהם טובה ויציבה, ובו בזמן שהעולם המיני שלהם רחב יותר ממה שהקשר הזוגי לבדו יכול להכיל.

הקושי התחיל כשאלון גילה שאיתי נפגש באופן קבוע עם אותו גבר במשך כמה חודשים, מבלי לספר לו על כך.

"אני יודע שזה לא בדיוק בגידה", הוא אמר, "אבל אני מרגיש נבגד."

כמו שקורה לא פעם במצבים כאלה, השיחה ביניהם התמקדה במה שאיתי עשה או לא עשה. האם היה צריך לספר? האם הייתה כאן הפרה של ההסכם? האם הסתרה כזו היא לגיטימית בתוך זוגיות פתוחה?

אלה שאלות חשובות, אבל הן גם מסתירות שאלה אחרת, עמוקה יותר. לא פעם, מה שפוגע בנו אינו עצם מה שקרה, אלא המשמעות שאנחנו מייחסים לו.

עבור אלון, העובדה שאיתי לא שיתף אותו לא הייתה רק עניין של מידע שלא הועבר. היא נגעה במשהו הרבה יותר אישי. בהדרגה התברר שהמחשבות שהעסיקו אותו לא היו על אותו גבר שאיתי פגש, אלא על המקום שלו בתוך הקשר. אם הוא חשוב, אם הוא משמעותי, ואם יש דברים שקורים בחייו של בן הזוג שהוא כבר לא שותף להם.

זוגות גברים רבים מניחים ששיתוף מייצר ביטחון. זהו, שלא תמיד. קשה להודות בכך, אבל הרצון לדעת הכול נובע יותר מניסיון להפחית אי-ודאות מאשר מקרבה. אנחנו רוצים עוד פרט ועוד פרט, בתקווה שמשהו בתוכנו יירגע. אלא שבמקרים רבים קורה ההפך. ככל שאנחנו אוספים יותר מידע, כך אנחנו מוצאים עוד דברים להשוות אליהם את עצמנו, עוד סיבות לדאגה, עוד שאלות שאין להן תשובה מוחלטת.

באחד המפגשים אלון אמר שהוא רוצה לדעת הכול.

כשבחנו יחד מה עומד מאחורי הצורך הזה, התברר שלא באמת מדובר ברצון לדעת. הידיעה עצמה לא הייתה המטרה. הוא חיפש תחושת ביטחון. הוא קיווה שאם רק יהיה מספיק מעודכן, מספיק מעורב, הוא יצליח להרגיש בטוח במקום שלו בתוך הקשר. אבל ביטחון מהסוג הזה לא באמת נוצר ממידע.

באותה מידה, גם הסתרה אינה תמיד מה שנדמה לנו.

קל לחשוב שמי שלא משתף מסתיר משהו או מתחמק מאחריות. לפעמים זה נכון. אבל לפעמים הסיפור מורכב יותר. איתי תיאר תחושה של עייפות. הוא הרגיש שכל שיתוף מוביל לשיחה ארוכה, לעיבוד רגשי, להתמודדות עם כאב או קנאה. עם הזמן הוא התחיל לצמצם את מה שהוא מספר, מתוך רצון להימנע מהמורכבות שהשיתוף מזמן.

הנקודה הזאת מעניינת אותי משום שהיא מופיעה לא רק בזוגיות פתוחה. היא מופיעה כמעט בכל קשר קרוב. לעיתים אנחנו מספרים כדי להתקרב, ולעיתים אנחנו מספרים כדי להרגיע את עצמנו. לעיתים אנחנו שותקים כדי לשמור על מרחב אישי, ולעיתים אנחנו שותקים כדי לא לפגוש תגובה שאנחנו חוששים ממנה.

מבחוץ שתי ההתנהגויות עשויות להיראות זהות. מבפנים הן יכולות לנבוע ממקומות שונים לחלוטין.

זו גם הסיבה שאני נזהר משאלות כמו "כמה נכון לשתף" או "איפה עובר הגבול". נדמה לנו שאם נמצא את הכלל הנכון הכול יסתדר. אבל זוגיות פתוחה, אולי יותר מכל מודל זוגי אחר, מזכירה לנו שאין נוסחה אחת שמתאימה לכולם.

יש זוגות ששיתוף רחב יוצר אצלם תחושת קרבה וביטחון. אצל אחרים הוא דווקא מציף השוואות, חרדות או תחושת מעקב. יש זוגות שזקוקים למרחב אישי גדול יותר, ואחרים שחווים אותו כריחוק. לכן השאלה שאני מוצא את עצמי שואל פחות קשורה לכמות המידע ויותר למשמעות שלו:

מה אני מחפש כשאני מבקש לדעת?

ממה אני מנסה להגן על עצמי כשאני בוחר לא לספר?

מה אני מקווה שיקרה בעקבות השיתוף?

ומה אני חושש שיקרה אם אהיה גלוי לחלוטין?

הרבה מהעבודה הטיפולית מתחילה דווקא שם, בניסיון להבין מה מפעיל אותנו מלכתחילה.

גם קנאה, שבדרך כלל נתפסת כאויב המרכזי של זוגיות פתוחה, נראית לי באופן דומה, כרגש שכדאי להקשיב לו. קנאה יכולה לספר על פחד, על כאב, על צורך שלא מקבל מענה, על מקום בתוכנו שמרגיש מאוים. לפעמים היא מצביעה על משהו שמתרחש בקשר, ולפעמים על סיפור ישן שאנחנו מביאים איתנו אליו.

כך או כך, היא בדרך כלל פחות מעניינת בפני עצמה ויותר מעניינת כשער למשהו עמוק יותר.

אולי לכן, כשזוגות שואלים אותי אם הסתרה מסוימת היא בגידה, זו לא תמיד השאלה שמעסיקה אותי.

השאלה שמעסיקה אותי היא האם בני הזוג מצליחים להיות במגע עם מה שההסתרה או השיתוף מעוררים בהם.

האם הם מצליחים לדבר על הפחדים שמתחת לכעס, על הצרכים שמתחת לדרישות, ועל המשמעויות שהם נותנים למה שקורה ביניהם.

כי בסופו של דבר, זוגיות פתוחה נבחנת ביכולת לשאת את חוסר הוודאות של החופש שהיא מביאה איתו, ולהמשיך לפגוש זה את זה בתוכה.

משה ארגמן, עוזר לאנשים לראות את עצמם דרך מערכות היחסים שלהם, באופן רחב, ישר ומפוכח יותר.