הומו ורווק? יום המשפחה גם בשבילך!

עידן (שם בדוי) ישב מולי, נשען לאחור והעביר יד בשיער. הוא אדם גבוה עם תווי פנים חדות ועיניים בהירות, לבוש בחולצה מחויטת. "אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה, בן 36, רווק, וכל החברים שלי כבר בזוגיות. מה דפוק אצלי?"

יכולתי לראות את התסכול בעיניו. עידן לא היחיד שהעלה את התחושה הזו בתהליך אצלי. כמעט כל גבר להט"ב רווק שאני פוגש בשלב מסוים אומר את אותו הדבר: "אני לבד". אם אין בן זוג – המשמעות היא של בדידות ו"תקלה במערכת".

איך הפנמנו את הנרטיב הזה?

אנחנו חיים בחברה שבה זוגיות נחשבת לאישור על כך שהצלחת. שאתה אהוב, רצוי, ש"הסתדרת בחיים". גם בתוך הקהילה הלהט"בית, עם כל החופש והגמישות המחשבתית שאנחנו אוהבים לייחס לעצמנו, המסר הזה נמצא חזק מתחת לפני השטח. להיות בזוגיות נתפס כשלב "מתקדם" יותר בחיים, ורווקות – כשלב מעבר שאמור להסתיים מתישהו. אם הוא נמשך יותר מדי זמן, אנשים מסביב מתחילים לשאול: "נו, מה עם מישהו?" או גרוע מזה – פשוט מסיקים שמשהו בך, איך לומר, מקולקל. עידן הפנים את המסר הזה חזק.

כשמדברים על תחושת חוסר, השאלה האמיתית היא מה גורם לנו להרגיש שלמים. אם נעצור לרגע ונביט על עצמנו, נגלה לא פעם שהזהות שלנו, העשייה שלנו, והקשרים שיש לנו – ממלאים אותנו במשמעות. אבל עדיין, יש קול נוזף בפנים שמצקצק: "זה לא אותו דבר. זה לא כמו בן זוג."

ופה בדיוק העניין – למה לא? למה שנמדוד את הערך שלנו לפי אם יש מישהו שישן לידנו בלילה? למה נניח שהשלמות שלנו תלויה במישהו אחר?

כשבוחנים את החיים בלי ההשוואה המתמדת לזוגיות, אפשר לראות שלא באמת חסר לנו משהו. להפך, יש לנו קיום מלא, שלם, משמעותי – גם בלי אישור חיצוני.

אתה כבר מספיק

רווקות היא לא שלב מעבר. היא לא המתנה למשהו אחר. זו תקופה בפני עצמה, חיים בפני עצמם.

אפשר לחיות אותם בלי לחפש הוכחות לזה שאנחנו שווים, בלי להתנצל על מי שאנחנו רק כי אין מישהו לידנו שמאשר לנו את זה. אנחנו מספיקים, אתה מספיק. אתה שלם בדיוק כפי שאתה.

ביום המשפחה הזה, אפשר לעצור לרגע ולראות את עצמנו. אותנו כמו שאנחנו. לא חסר לנו כלום. אנחנו לא צריכים זוגיות כדי להיות אהובים, ראויים או שלמים. אתה מספיק, בדיוק כמו שאתה.

יום המשפחה שמח!